2 פברואר 2012
העידן הפוסט דמוקרטי
מקורותיה של תרבות "התקינות הפוליטית" הישראלית פנים רבות לה אך אנו נתרכז כעת באחד המעינות המורעלים הראשיים המדריכם רבים ורעים במקומותינו לשקר ולהונות הציבור במצח נחושה ועל פניו למצער ללא מורא "שילטון החוק" המתעתע שהרי מקורות אלו הם הם החוק לטעמם.
המדובר הוא ב"שלטון החוק" היוצר "שילוש" בילתי קדוש עם התקשורת, משטרת ישראל ובית המשפט העליון. לצורך הענין אין זה חשוב מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, האם תרבות השקר הצועדת יד ביד עם תרבות "התקינות הפוליטית" החלה בפרקליטות או בבית המשפט העליון, האם ההיזון החוזר השיקרי החל מלמעלה או מלמטה, עובדתית, תרבות השקר ניתקבעה ומכרסמת כל חלקה טובה במקומותינו. תרבות קלוקלת זו בהחלט בעלת פוטנציאל להביא עלינו חורבננו. וה-ראיה קיבעון השקר בפרקליטות בסגנון סטליניסטי בולשביקי אנטי דמוקרטי מובהק אשר לפיו קיימת הנחיה מהרסת המרקם המברתי לפיה מתלוננות הטרדה מינית ואונס אשר נימצאו משקרות בעליל (כ- 50% מהתלונות) תהינה פטורות מהעמדה לדין באופן גורף. ושוב ה-ראיה, ההתנכלות המכוונת השיקרית ונכלולית של השלטון (היהודי?) כנגד מתישבי יו"ש אשר הובאו במאמרנו מהשבוע החולף: "אל נא נתבלבל בעובדות". ואלו אך דוגמיות מקצה המזלג.
ישית הקורא ליבו כי תופעת השקר וחצאי האמיתות במערכת המשפט ובנותיה לעיל, העמיקה וחופפת בדיוק נימרץ את "המהפכה החוקתית" של אהרון (הפיראט המשפטי) ברק והמשכה בבעיטת הצד שלו דורית (הנעל) בייניש. דומה כי על מנת לבצר את שלטון השופטים "העליונים", לא היה מנוס לטעמם מלעקם את מערכת המשפט לצרכיהם וכי על מנת לעשות זאת היה עליהם לשטות בציבור להאמין במנטרת "שילטון החוק" אשר באה אכן לקבע את שלטון השופטים על פני ניבחרי העם ודרכם על הציבור כולו. באמירה זו אומרים השופטים העליונים הלכה ולמעשה לציבור כי הוא אינו הריבון אלא הם הינם השליטים באשר הם הללו שבידיהם נימצא "שלטון החוק" דהיינו הם הריבון ולא העם החף מכל הבנה ברזיו. זו הדרך שאליטות בעיני עצמם לאורך ההסטוריה בידלו והשליטו עצמם מההמון "הניבער" כדוגמת חרטומי-מצרים אשר שמרו בקנאות על בידול ההמון מכתבם המוזר על מנת להעצים מוראם ובכך שלטונם. ואכן, הלכה ולמעשה, בית המשפט העליון הישראלי הינו עליון על כלל המערכת השלטונית והציבור והוא דה-פקטו, הריבון, אוי לאותה הבושה ואסון.
.
על מנת להבהיר בקליפת אגוז את נושא "שלטון החוק" שהינו ביטוי מאחז עינים בידי שרלטנים תאבי שילטון שלא כדין, הרי עלינו לקבוע כי אין החוק שולט במדינת ישראל אלא מדינת ישראל היא 'מדינת חוק' על המשתמע מכך ואין בלתה (נידרשים מספר מאמרים נוספים על מנת להבהיר מהי 'מדינת חוק' למול נכלולי 'שילטון החוק').
הכיצד אנו שוטינו להאמין כי החוק הוא השליט במדינת ישראל? וכי ניתבלעה עלינו דעתנו? הריבון במדינה דמוקרטית הוא העם המאציל מסמכותו, למען האדיר יעילות על כנסת ישראל אשר תיצגו נאמנה (זו למצער התאוריה). כנסת ישראל כמיצגת העם מאצילה מסמכותה על שלש רשויות שלטוניות: הרשות המחוקקת (היא כנסת ישראל המאצילה מצידה סמכויות לממשלת ישראל), הרשות המבצעת (היא משטרת ישראל) והרשות השופטת (הוא בית המשפט העליון והמערכת המשפטית). שלשת הרשויות חייבות להפעיל בהרמוניה שוויונית את ניגון הדמוקרטיה. כל הפרת איזון המתגלה מטלטלת את כלל המערכת השלטונית הדמוקרטית ובמדה והאנומליה אינה באה על תיקונה מבעוד זמן הרי שהדמוקרטיה מתחילה לגלוש לשני הפכי מדרון חלקלק דהיינו, מדרון האנרכיה והמדרון הטוטליטרי הבא כתגובה.
ראוי לציין כי "שלטון החוק" (ושלטון השופטים החסריים כל כישורים למעט החוק היבש ולכן שלטונם ממרומי מגדלי השן אסוני לקיום האומה), אינו מאפשר או מתיר חשיבה יצירתית, התואמת את מצב הענינים לאשורו ברגע ומקום נתון. לעומתו, מבנה "מדינת החוק" אכן מאפשרת הפעלת שום-שכל במסגת גמישה יותר של החוק. ההסטוריה מלמדת כי חוקים דרקונים החוסמים כל יצירתיות כפי שלדוגמא היו קיימים בהוויה ובצי האנגלי של המאה השמונה-עשרה הם שהביאו במדה רבה (למזלו של העולם כולו), את כישלונה ותבוסתה של האימפריה האנגלית במלחמתה נגד המושבות האמריקניות ("הקונטיננטליות" כפי שאז ניקראו), החלשות מהאנגלים מונים רבים, בתהליך התהוותם ומלחמתם לעצמאות
ואכן הוא הנותנת במקומותינו. האיזון הופר בין הרשויות.עקב "שלטון החוק" אשר גבר על עקרון "מדינת החוק", בית המשפט העליון במחטף חוקתי ופוליטי מאוס ,במחציתן הראשונה של שנות התשעים, ניכס לעצמו את השלטון דה-פקטו על מדינת ישראל ובכך הפר ברגל גסה את האיזון בין שלשת הרשויות השלטוניות לטובתו דרך "המהפכה החוקתית" ונוהלי "הכל שפיט" שלו (השופט העליון האמריקני פוזנר ואחרים כינו אז את ברק בשם "פיראט שיפוטי"). מאז שבוצע הפוטש-המשפטי כנגד הציבור הישראלי לפני 20 שנים בקרוב, אין המערכת השלטונית הנבחרת מתפקדת כראוי, היא צולעת, היא אינה משילה ומצב זה ילך ויחמיר עדי יתוקן המקור למכשלה. אין צורך להרחיק זיכרון, העשור הראשון למאה העשרים ואחת קיבע את "שלטון החוק" הדרקוני, ההדיוטי עקב הוויתו חסרת הידע והגמישות והביאה לתופעה הידועה אשר בה על כל חייל היוצא לקרב לשאת בתרמילו עורך-דין כסנגור, לייצגו בפני "שלטון החוק" ההרסני. הפחד המשתק עקב כך הוא שהביא בחלקים נרחבים לפיאסקו של מלחמת לבנון השניה ולהססנות המאוסה במבצע עופרת יצוקה בעזה.
השיטחיים בנינו אשר טומנים ראשם בחול מאמינים כי שינוי שיטת הבחירות לכשעצמה תטיב עם משילות הממשל. אין שטות גדולה הימנה. כמוהו כנטילת גלולת אספירין לחולה סרטן סופני. עדי יתוקן חוסר האיזון בין הרשויות אין סיכוי שבעולם כי ניתן יהיה להסב את המערכת השלטונית הישראלית למערכת מתפקדת כראוי, בכל שיטת בחירות שהיא. ברי הוא כי הנחלת שיטת "הבחירות האזוריות" הינו הצעד הבא לאחר התיקון לעיל.
בית המשפט העליון המיצג פלח זעיר יחסית בציבור, בפסיקותיו הפוליטיות, הלעומתיות, הסקטוריאליות הפר את האיזון העדין המתחייב שבין זכויות הפרט לזכויות הכלל, לטובת זכויות הפרט. ומכאן, משך שנות התשעים למאה הקודמת והעשור הראשון למאה החדשה החלה מדינת ישראל בתהליך דו ראשי. מצד אחד, "כל דאלים גבר", איש הישר בעיניו יעשה (והביטוי לכך היה בהעמקת תופעת השחיתות הפרטית ובעקבותיה הציבורית) ומצד שני, חוסר יכולתה של המדינה לעמוד עקב כך באתגרים הבטחונים העומדים בפניה ומלחמת לבנון השניה הכישלונית הינה העדות החריפה ביותר לכך. אלא שבכך לא תמה הסאגה. אנשים טובים-איכפתים אשר ראו עין בעין את השבר הפוסט-דמוקרטי העובר על מדינת ישראל, לא החשו ובדין, נשאו קולם וכך, יותר ויותר פרטים בציבור האזינו להם ותמכו בראייתם את המתחולל וטוב שכך. אלא שבתהליך זה החלה זליגה טיבעית לכיוון "הדמוקרטיה המתגוננת" כאיזון לנושא "זכויות האזרח" הנאות וראוי לכשעצמו אך כזה אשר הפך קרדום לחפור בו מאוויים פוליטים ולניגוח היריב הפוליטי ובכך קיבל ביטוי מאוס, נכלולי ושיקרי במקומותינו. למען הבנת הנושא נעיר כי מנטרת "זכויות האזרח" המתעתעות העוקבות בטבורן אחר מצב הלאום ומצבו הגאו-פוליטי, באשר הינה אך בעיני המתבונן, אין להן דבר עם "זכויות אדם" המציינות זכויות אבסולוטיות המנותקות מזמן, מקום וארועים ועומדות בבדידות מזהרת לעצמן ללא עוררין.
תגובת הנגד לאנרכיית הפרטים בישראל, שאפה להחזיר עטרה ליושנה דהיינו לאזן שוב את האנומליה שארעה תחת שרביטו ההרסני של "בית המשפט העליון", בין זכויות הפרט (המאגדות זכויות אזרח ואדם) לזכויות הציבור שהפך למדרך רגל גסה, לאסקופה נירמסת. נעיר גם כי כל מחלקי הסוכריות והצהלולים ברחוב לאור פסיקת הבג"צ בענין "חוק האזרחות" מראשית 2012, שירגיעו. סנונית יחידה אינה מבשרת את בוא האביב. נידרש עוד למצער עשור נוסף לפני שהתהליכים המנוהלים כיום ל"יישור" בית המשפט העליון, אפשר שיבשילו לחיוב.
במהרה ברור היה כי על מנת לתקן את העיוותים השלטונים, היה על המתנגדים למצב הבילתי אפשרי הקיים, אשר הפכו לאיטם לרוב ברור בציבור, לטפל ראש וראשונה בצחנה הנודפת מראשו של "הדג" דהיינו, ב"בית המשפט העליון" באשר ממנו יצאה בשורת עיוות הדמוקרטיה הישראלית (במסווה של דאגה לתקינות הדמוקרטיה הישראלית מצד השופטים שם,– כדי ביזיון וקצף).
אנו כבר יודעים כי לכל פעולה קיימת תגובת נגד והתגובה הלכה והחריפה, מתנגדי העיוות המשפטי-חוקתי הלכו והחריפו מאבקם ויתמידו בכך (כל זמן שתתקיים דמוקרטיה בישראל – וטוב שכך). אלא מאי, במדה ויכשלו בהסבת המערכת לימים טובים, מאוזנים ונאותים יותר הרי יתפתחו בישראל ד'לית ברירה סממני טוטליטריות ברמה זו או אחרת של נחץ. דהיינו, בטווח אפשרי של עשור מהיום עומדת מדינת ישראל בפני פרוש שונה של הדמוקרטיה ד'היום, אפשר כי בעל סממני "דמוקרטיה מתגוננת".
למי שיטרח להוציא חוטמו מחלון ביתו הווירטואלי הרי כי בדיוק כך הינה תמונת השלטון כיום במדינת ישראל, אנרכיה פעילה של קבוצות פרטים וקבוצות המגובות בידי "שיח זכויות" מאחז עינים ולעומתה, תגובת הנגד, המופעלת ד'לית ברירה לעבר איזון מחדש מהעבר השני. וכדי בזיון וקצף, לא נוכל להאשים את מצדדי היד השלטונית הקשה באשר עדיף למדינת ישראל במצבה הגאו-פוליטי הביטחוני הקשה כי תהפוך, מבין שתי החלופות הגרועות המתרוצצות כאמור במחננו, ל"דמוקרטיה-מתגוננת" בעלת חוקי חרום נוקשים יותר, מאשר תפנה לאנרכיית הפרטים שפירושה הברור הוא אובדננו.
בית המשפט העליון גייס , על פניו, את פרקליטות המדינה להיות העזר המבצע המשפטי שלו בחיי היום יום ואת משטרת ישראל כמוציאה לפועל של ההנחיות הפוליטיות המונחתות מצד "החונטה הלבנה הרחביתית", בעוד התקשורת מגוייסת לנפק את המערך התודעתי ללישת מוחותיהם של אזרחי ישראל להאמין בנחיצות מערכת קלוקלת מעין זו. ישית הקורא ליבו כי המערך האלטרנטיבי הזה המתאפיין בנטיה ברורה אנטי יהודית, ציונית ודמוקרטית חופף כצל שחור ומאיים למערך השלטוני הרשמי של שלושת הרשויות המעוגנות בחוק דהיינו, בישראל קיימת ממשלת צללים אדירת סמכויות, בלתי ניבחרת, הבוחרת עצמה מתוך עצמה, השולטת ומכוונת את עתידו של העם הזה בלא רשות וסמכות ובלא שניבחרה לשם כך על ידי העם.
גם המשטרה וגם התקשורת הינם גופים פבלובים אשר מגיבים על הארועים או יוזמים מסעי יחץ ציבורים לפי הוראות שליטיהם הלא הם בית המשפט העליון ופרקליטות המדינה.
פרקליטות המדינה היא אבן הנגף העיקרית לאחר בית המשפט העליון לתקינות הדמוקרטיה שלנו. רבים המשפטנים המשרתים שם הינם עובדי ציבור אך להלכה, אך למעשה משרתים אדוניהם האנטישמים מעבר לים בארצות אירופה ואמריקה – חלקם בעבור אתננים ושלמונים נדיבים. רבים שם הינם בוגרי תוכנית המשפטנים של "הקרן לישראל חדשה" בארה"ב העוברים אינדוקטרינציה שמאלנית רדיקלית וברבות השנים עוברים ברוטציה לשרת בבית המשפט העליון ושפיטתם שם אכן בהתאם.
תוצאת תרבות השקר (מכונה לעיתים גם "תקינות פוליטית"), הינה למצער סופנית לעתיד מדינת ישראל. התופעה מבצרת את תופעת האליטות העל-שלטוניות במדינת ישראל. מעצימה את תופעת הטייקונים. מרחיבה את הפערים בין העשירונים ובפרט העליונים לתחתונים. סודקת ומפלגת את העם באופן כה חמור עד כי ייתקיים החשש שמדינת ישראל לא תוכל בעתיד לעמוד בפני אויביה המאתגרים אותה חדשות לבקרים. תופעת השחיתות הפרטית והציבורית עולה כפורחת. מחויבות הפרט לציבור הולכת ונשחקת הולכת ומתדרדרת זיקת הדורות הצעירים למדינת ישראל וסיבות ישיבתם בה אינם כה נהירים עוד. הסקטור השמאל-רדיקלי הולך ומתרחק מערכי היהדות והציונות לטובת ערכים אוניברסלים תלושים הנוגדים בתכלית את ערכי העם היהודי לדורותיו.
השרלטנים והאנוכים בנינו מתרגמים את המונח "צדק חברתי" לאשר יכולה המדינה לתת להם יותר ויותר בעוד הם עצמם תורמים לחוסנה וביצורה פחות ופחות. אימרתו של הנשיא האמריקני קנדי נדמית נילעגת בישראל של שנות האלפים ואילך..."שאל עצמך מה יכול אתה לתרום למדינתך ולא מה שהינה יכולה לעשות עבורך".
הללו מודדים את ה"צדק החברתי" בכמות המצלצלים המצויה בכיסיהם המושפעת לעברם מהשלטון, שלא כדין בעוד שצדק חברתי לאשורו רחוק ת"ק פרסה מאותם חמדנים ותאבי ממון עבור עצמם בלבד המסתוללים בכיכרות.
שהרי הינם מתעלמים מהנצרכים לאשורם, אלו חסרי הפה והפרצוף, תושבי הפריפריה, הזקנים, החולים, התשושים, ניצולי השואה ואחרים, אשר כבר עברו את שיאם האנושי ותקוותם לשיפור מצבם בכוחותיהם-הם אפסה זה מכבר. קבוצות אוכלוסיה חלשות אלו כבר לא יוכלו לעשות שימוש נאות בחכות לציד דגים, הם ניצרכים כעת לדגים עצמם.
לעומתם, כל הצווחנים והשרלטנים בכיכרות עדיין כוחם במותניהם, עדיין נימצאים בשכלם, אל לנו לתת להם דגים, עלינו לתת להם חכות על מנת שיעשו בהן שימוש מושכל, שיצודו דגים, הם עדיין מסוגלים לכך.
אחרים, רואים ב"צדק חברתי" פלטפורמה למימוש מאוויהם הבולשביקים רדיקלים, החלפתה (גם הפלתה – בכח) של ממשלת הימין והפיכתה של מדינת ישראל למחוז תלוש של הקומוניזם הבינלאומי או למצער כל שנותר ממנו. אלא שלכל הצווחנים מהכיכרות מושג קלוש בלבד באשר שח פיהם. הללו, קומוניזם בפיהם ואנוכיות קפיטליסטית בידיהם. הללו עוד לא הפנימו כי השיטה הכלכלית והחברתית בעקבותיה, ההוגנת והמעשית ביותר כיום בעולמנו הדמוקרטי הינה שיטת האיזון והאיזונים, היא שיטת 'הקפיטל-סוציאליזם'.
אך יותר מכל, "צדק חברתי" לאשורו לא ישכון במדינת ישראל בלא שיחזור האיזון לפעולתן של שלש הרשויות השלטוניות. מכאן יש להתחיל ומכך יש להמשיך לתיקון החברתי. אל לנו להשלות עצמנו, החברה, המוסר ולכידות העם בישראל ילכו ויתתדרדרו מדחי אל דחי אלא אם ימוגר ויתוקן שלטון החונטות והאליטות במדינת ישראל, החל ממערכת המשפט בראשות "בית המשפט העליון" ובעיטת צידו "פרקליטות המדינה" על מנת להביאם למעלת מוסד הרואה עין בעין את צרכי האומה ואינו מתנשא על שאר הרשויות, עבור דרך האקדמיה אשר בחלקה, הפכה לקן צפעונים אנטי יהודי, ציוני ודמוקרטי, הלוך דרך תקשורת שוטמת, בלתי מאוזנת בעליל ואיזונה דרך הקמת גופי תקשורת פלורליסטים מתחרים וסיים ביצירת הזדמנויות שוות לכלל תושבי מדינת ישראל להתקדם ולפרוח בלא שיהיה מותנה בהיותם שייכים לגילדה וחונטה זו או אחרת, הן מימין והן משמאל.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
